עצובים ישורון

לפעמים כשאני חושבת על האיש העצוב שהוא בעלי, מתכווץ לי הלב. הוא כמעט אך פעם לא שמח. כשהכרתי אותו חשבתי שהאהבה שלי תעשה אותו שמח, אבל עכשיו אני מבינה שזה לא עובד ככה.

לפני כמה שבועות או חודשים הרגשתי שהאהבה שלי לעצוב נעשתה יותר צלולה. הרגשתי שהוא, כמו כל בן אדם בעצם, שווה יותר מסך הדברים המקולקלים שבו.

אתמול בערב אמרתי לו: זה נכון שאתה מדוכא, אבל אתה עוד דברים. ואז נתקפתי השראה ואמרתי שלכל אדם מגיע להיות מחובר ל״עוד דברים״ שנמצאים מעבר למה שכביכול מגדיר אותו.

מה ה״עוד דברים״ שלי?

בבוקר התינוקת עמדה וחיכתה בפתח חדר השינה עם כדור ולא העזה להיכנס. אביה העצוב התקשה לקום לשחק איתה והיא שומרת רק לו את הכדור.

קשה לו שקשה לו לשמוח בה. הוא בעצם אף פעם לא רצה ילדים.

7 תגובות

  1. כמו מניפה הגיב:

    קווץ' בלב. איך בטקסט קצר כל כך הצלחת להעביר לי שלוש נקודות מבט שונות: שלך, של האיש העצוב ושל הילדה.

    אהבתי

    1. לא חשבתי על כך. תודה 🙂

      Liked by 1 person

    2. לא חשבתי על כך. תודה

      אהבתי

  2. עדה ק הגיב:

    תיאורי התינוקת נוגעים ללב.
    ותתחדשי על הבלוג הזה כאן.

    אהבתי

    1. תודה יקרה. כיף שאת כאן

      אהבתי

להגיב על כמו מניפה לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s