אחרי ככלות הכל זה היה יום נפלא

בפגישה האחרונה לפני בחינת סיום ההתמחות, הפסיכולוג אמר לי שהוא הביו משהו. הוא הבין למה אני קלייניאנית. ״התופת שקליין מתארת״, הוא אמר, ״יכולה לקרות רק כשאין שם מישהו שמקבל על עצמו לא להשאיר את התינוק לבד״. בעצם מאחורי כל השפה המסובכת הזאת ״קליין דיברה על המפלצות שהילד רואה כשהוא לבד ואין מי שידליק את האור ויראה לו שהן אינן״. ככה הוא הסביר פחות או יותר.

״ואותך, איכשהו, השאירו לבד. לפעמים את ממררת בבכי וזה נראה כמו ילדה שמכסה את הראש ומתחננת שיפסיקו להרביץ לה. המפלצות. בשבילך הן עדיין אמיתיות ומרוב שהתרגלת להיות איתן לבד, משום מה את לא נותנת לאף אחד להדליק את האור. קוקו זה גם להציץ ולראות שהצללים האלו מאחורי הוילון זה אנשים אמיתיים ולא מפלצות.״

הבחינה נקבעה לראשון בשמונה בבוקר בחיפה, אז בשבת שמנו את התינוקת אצל סבתא שלה ונסענו.

המשפחה של העצוב התקשרו לאחל לי בהצלחה. אני מעריכה את המשפחתיות שלהם. אמנם להם ולי לא היה סטארט מופלא. כשהעצוב הכיר אותי כבר היה לו ילד בן שש מקשר קודם. סביב הלידה של בנו הבכור והתפרקות הקשר עם אם הילד, הוא חווה משבר נפשי, בשלו כיום הוא מוכר כנכה. כשהביא אותי למשפחתו הם היו עויינים למדי. הם לא רצו עוד רווקה בשלהי הפוריות שתסחוט מאשכי העצוב עוד ילד שבקושי יוכל לגדל. חוץ מזה העצוב והאקסית שלו, על אף שלא רצו לחזור זה לזו, לא הצליחו להתקדם הלאה וקיימו ביניהם מן קשר ביניים. הם המשיכו לסוע ביחד לקיבוץ של העצוב כאילו הם משפחה שמעולם לא נהרסה ולישון שם (לא באותה מיטה). העצוב היה תלוי בה רגשית והתייעץ איתה על כל מה שקורה איתי והיא כמובן ייעצה לו לא לעשות איתי ילד. ערב כניסתי לחייו של העצוב, אם כן, התקיים סטטוס קוו שלאף אחד לא היה דחוף להפר. רק שהעצוב מצא אהבה והם לא הצליחו לעשות לזה מקום. אחד הביטויים לכך היה שמעמדה של האישה הקודמת בעצם לא השתנה והיא הוזמנה לכל מפגש ואירוע משפחתי. מבחינה סמלית, זה היה בלתי נסבל בעיני, על אף שאני מחבבת את האקסית של העצוב ומעריכה את הקשר החברי ביניהם.

ברבות השנים, המתחים והבירורים שנערכו בהנחייתה של העובדת הסוציאלית של משפחת העצובים, הפכתי לרצויה ואהובה והאקסית הנעימה נאלצה לסגת למקום מכובד אך מרכזי הרבה פחות. אני מודה שבהקשר של משפחת העצובים אני מתבוננת על העבר בסלחנות ועל ההווה בסיפוק. ריגש אותי שזכרו את הבחינה שלי והתקשרו לברך אותי ולהביע חיבה ואמון. לא מפלצות אחרי ככלות הכל. אנשים הם קקות כשהם פוחדים.

בדרך שאלתי את העצוב, מה הוא בעצם יודע על אימו, מה היא עושה כל היום בעצם. לא היה לו מושג. התחלתי לבכות על הבדידות שמחכה לי כשהתינוקת תגדל. משום מה, אני לא מתרשמת שהעצוב מבין עד הסוף שמה שיש לנו, זה אחד את השנייה. הוא לא שם את זה כטוטפות בין עיניו ואני בוכה על זה לפעמים קצת.

אבל אחרי שהגענו לחדר במלון והיינו עור לעור, נעשה נפלא. בשמונה בערב יצאנו למסעדה מאושרים וחזרנו למלון מפטפטים מתחבקים וצוחקים.

העצוב נרדם. אני שכבתי במיטה והתייסרתי במחשבות על הבחינה. לא חושבת שישנתי אפילו שעה רצוף. אבל איכשהו קמתי בבוקר צלולה ושלווה.

בבחינה היו שני חלקים. החלק של הפסיכותרפיה היה טוב. השאלות נפלו לחיקי כמו אגסים ואפילו התענגתי עליהן. בדיאגנוסטיקה הלך קשה וחששתי שנכשלתי. כאשר הודיעו לי שעברתי, קצת בכיתי מאושר.

ההכשרה שלי בפסיכולוגיה קלינית ארכה יותר מעשר שנים והייתה מלאת תלאות, חלקן מופלאות וחלקן מצלקות. הבחינה הזאת איכשהו רפאה משהו מזה. סלחתי למפלצות שבראשי על הכל.

רצתי בוכה ורוקדת לעצוב ובישרתי לו שעברתי. הוא אפילו הזיל דמעה של התרגשות.

חזרנו לירושלים ולקחנו מהגן את התינוקת. ביום חגה של אמה היא צעדה ברחוב באושר עם סוכריה על מקל ובלון. זה היה יום מופלא.