הבכי נעול, הזעם חופשי

בעלי ואני נפרדנו לפני שנה. הוא רצה ללכת וזה בסדר גמור. "שכל איך יעשה מה שבזין שלו" אני אומרת, פוסעת מעדנות בדירתי ההולכת ומתרוקנת (אני בהתקף מארי קונדו). שכל אחד יעשה מה שבזין שלו – זה בגדול המוטו שלי.

נראה לי שיש לו עכשיו מישהי אחרת. הוא נצפה בג'פניקה רחובות (מכל המקומות). שיהיה לו בהצלחה וגם לה. שהיה לכולנו בהצלחה. אמיתי אני אומרת.

נורא נחמד איך שהסתדרנו לנו. אפילו מפטפטים לנו קצת כשהוא מחזיר את הילדה. אפילו צחוקים יש. המשפחה שלו העבירה לי שידת מגירות חומה ענקית כדי לעזור לי עם מקומות אחסון בדירה. הם לקחו במיוחד אוטו גדול מהקיבוץ והביאו אותה לירושלים. סחבו במדרגות, הזיעו. הוא פיקד על המבצע. השידה מאיקאה, אגב. עץ טבעי. גם התקשרו אחרי השבץ של אבא שלי והתעניינו במצבו. לא מובן מאליו.

נורא מרגש ומרחיב את הלב איך שהקשר שלי עם אמא שלו השתפר. שנים היה ביננו דם רע, בגלל שהיא הזמינה את האקסית הבת זונה שלו לכל אירוע. גם נתנה לה לבחור ראשונה כשהיא קנתה לשתינו שמלה. והנה, הכל נסלח ונרגע. שכל אחד יזמין את מי שבא לו. מאוד מאמינה בזה.

הייתי שורפת את כולם כמו ניירות בכיור. שורפת, שורפת, שורפת. הייתי הופכת אותו לחרא ומורידה אותו באסלה. מורידה אותו באסלה על כל הפעמים שהוא עזב אותי (בהריון, עם תינוקת, עם פעוטה ועוד פעם עם פעוטה), על התעתועים, על השיגועים, על ההתעלמות, ההתנכרות. מורידה שוב ושוב ושוב את המים האסלה.

הכי כואב לי במוצאי שבת כשהוא מחזיר את הילדה והולך. אני תמיד קצת מקווה שהפעם הוא לא יילך ויבקש שנחזור להיות ביחד. תמיד הוא עושה תנועה קטנה לכיוון התיק שלו, ממלא את בקבוק המים שלו. אומר – "טוב, אני אזוז": המשפט הכי פוצע בעולם.