התינוקת שלי אומרת כמה פעמים ביום אבא-כה. בהתחלה חשבתי שהמשמעות היא "אבא הלכה" ואמרתי לה שאבא יבוא מחר. בעצם הייתי צריכה להגיד שאבא יבוא עוד כמה ימים, אבל נראה לי שהיא לא כל כך מבינה עדיין זמן. אז אני אומרת לה שאבא יבוא מחר, כאילו מנסה להניח את דעתה. אבל אני רואה שדעתה לא נחה, או שהיא לא מבינה מה אני רוצה. לפעמים היא אומרת אבא-כה בטרוניה, בעיקר כשהיא לא מרוצה ממני. לפעמים היא אומרת את זה בעצב ולפעמים סתם מסמנת לעצמה עובדה.
אתמול בערב הבנתי שאבא-כה זה לא משפט קצר, אלא תיאור של החוויה שלה כשמישהו או משהו לא נמצא. אבא-כה זו מילה שמתארת פרידות, אובדנים ובדידות. אני חושבת שלפעמים כשהיא רק איתי היא קצת נחנקת והייתה רוצה שעוד מישהו יהיה כאן, מישהו שהוא לא אני, אבא למשל.
כמעט בכל ערב, אחרי שאני משכיבה אותה עולים בי הרהורים. חלקם עצובים. כך למשל, אני נדהמת משנות הדור שמפרידות בנינו. הילדות רחוקה ממני. תמיד חשבתי שאוכל לחצות את הקו שמפריד ביני לבין ילדותי מתי שארצה. כל ערב אחרי שהיא נרדמת אני מבינה שזה לא ככה. יש רגעים שאני מצליחה לדלג מעל הפס שמפריד בין בגרות לילדות ולהגיע אליה, אבל הרבה פעמים אני לא מצליחה.
היא לא מבינה מה אני רוצה ממנה. היא יודעת שכשאני מרוצה העולם הוא מקום בטוח יותר, אבל היא לא תמיד יודעת איך לשמח אותי. אני רוצה שהיא תהיה שמחה כהוכחה לזה שאני לא מזיקה לה. את זה היא כנראה קולטת ולפעמים צוחקת צחוק נוגע ללב, מזויף. אבל אז אני שוב מצטערת כי אני רוצה שהיא תהיה חופשיה. "אבא-כה?" כלומר: מה אני צריכה לעשות כדי כדי שאימא תירגע וגם אני אוכל להירגע?
אני לא מספרת עכשיו על ההרהורים השמחים שלי. יש לי כאלה, אבל לא היום. אני לא רוצה לאזן את הקושי כדי להוכיח שאני שפויה וטובה. לא בשביל זה אני כותבת.
אימהות ישורון 