אימהות ישורון

בספטמבר שעבר התחלתי לעבוד במרכז טיפולי לילדים שננטשו וכעבור חודש המשפחה שלי התפרקה.

התינוקת לא הצליחה לדבר ובנוסף התחילה לגמגם. ראו שהיא מתפוצצת מדברים שהיא רוצה להגיד ולא מצליחה. אני לא הבנתי אותה והיא צעקה ובכתה. אחר הצהריים אחד, זמן קצר אחרי שהעצוב ואני נפרדנו, תוך כדי משחק היא דחפה לי כדור לפה ואמרה לי "את בוכה". הבנתי שזו הייתה דרכה להמחיש לי מה היא מרגישה עם הפה שלה שלא מצליח להגיד דברים. פעם אחת הצליחה בכבדות לשון להסביר מדוע היא כועסת עלי. "את גדולה ואני קטנה" אמרה ורקעה ברגליה. בכל פעם שהייתה לא מרוצה ממני צעקה 'אבאלה'. זה היה כמו צביטה כואבת ומעצבנת. התאפקתי והתאפקתי. כאבו לי המפרקים, אבל לא התפרקתי. בת שנתיים וחצי, אחר כך בת שלוש ולא הצליחה לדבר. הייתי שומעת ילדים בגילה מדברים ושנאתי אותם ואת האימהות שלהם.

בינואר היה לי קשר עם מישהו. חושבים שריבאונד זה המכה שהייתה מיועדת לאקס שפוגעת בחבר החדש. אבל זה לא בהכרח כך. במקרה של א', זה היה הדף של רגשות שהושלך עליו. הצורך שלי בחום והערצה הותך כלפיו בעוצמה והוא החזיר לי בעוצמות משלו. עכשיו אני מבינה שהוא הגיב למשהו שתקשרתי אליו באופן לא מודע. כנראה שגם אני הגבתי למשהו לא מודע אצלו, אבל לא הספקתי לקלוט מה זה. אותו הדף הביא בסופו של דבר לפרידה שלנו. הוא איש חכם והוא הבין שלא יהיה לו טוב איתי. הבנתי שזה מה שקרה למרות שהוא לא אמר לי. בשיחת הטלפון שבה הודיע לי על סיום הקשר הוא לא אמר מילה אחת של כנות. הוא דרש מיד להחזיר לי את הפיג'מה שלו, את 'זיכרון דברים' שהשאלתי ולקבל בחזרה את הפיג'מה שלו. למחרת שיחת הטלפון, חיכתה לי על הדלת שקית עם החפצים. הוא כתב ששכח את מברשת השיניים ואמר שיזרוק אותה אם הוא לא חשוב לי. פליטת הקולמוס, שלא ניחמה אותי. כעבור שלושה הימים התחיל לפתע הסגר הראשון.

הקיץ הבלתי נסבל פרץ כמו שהוא תמיד פורץ – באכזריות. באוגוסט הייתי כל כך מותשת שבקושי עליתי במדרגות. הכנסתי לעצמי לראש שאני סובלת מאי ספיקת לב והלכתי לרופאה. הלב שלי היה מחוץ תחת המשקל העצום שרבץ עליו. אבל בקיץ הזה התינוקת התחילה טיפול אצל קלינאית תקשורת והיכולות המילוליות והאינטליגנציה שלה התפרצו והתפוצצו. היא הפכה לחזקה וחצופה. עכשיו כשאני מתעצבנת עליה היא עונה לי, מחנכת אותי. מודיעה לי שאסור לי לדבר אליה לא יפה. אני מרוצה מזה מאוד. היא לא תהיה כמוני ולא תיתן לאף אחד להקטין אותה.

אחרי שקראתי שירי אהבה של העצוב לעצובה כלשהי שאינה אני, השתחררתי ממנו. עכשיו אני לא אוהבת אף אחד. זה מוזר לא לאהוב אף אחד. מעולם לא קרה לי. משוחררת מצילה של אהבה משעבדת, מכאיבה, מתעתעת ומטרללת, אני חשה שצפוי לי חורף מעולה.

הוא כבר לא עצוב והיא כבר לא תינוקת. הוא חתיך, נראה קצת זחוח אפילו. כאב הזוגיות והפרידה נספגו בי וביגרו אותי. הוא עבר את זה בקלילות. נראה שטוב לו. אני מנסה לטפח רגש שהוא קרוב משפחה רחוק של הפרגון. אני עובדת על זה. זה בבנייה. אתמול בערב גיליתי שירי אהבה חדשים בבלוג שלו. ברור שהם אינם מיועדים אליי. שירים קצרים, בנאליים ונוגעים ללב. ככה הוא כותב שירי אהבה. דמיינתי אותו יושב, קצת עלוב במיטה שלה ונזכרתי איך הוא היה העלוב שלי ואיך אהבתי את זה. כל הלילה התפלשתי בתוך כאב. הרגשתי מתוך שינה איך זה עולה ועולה פראי. אבל יכולתי לישון. יכולתי לנוח מולו. הכוח הכי גדול שיש לי בזמן האחרון זה לעמוד מול כאב ולהגיד לו "בוא. אתה שלי. אני אוהבת אותך". כשמשהו מת בנפש, נובטת יכולת חדשה, מפתיעה, מסעירה.

אני מבחינה שמשהו השתנה עם התינוקת. עד לא מזמן הרחם עוד הייתה מתכווצת לי כשהרחתי את קודקודה. עכשיו זה כבר לא קורה לי. משהו בקשר הביולוגי הפראי נחלש. הבכי שלה כבר לא גורם לי מצוקה ובשל כך אני מתמודדת אתו ביעילות רבה יותר. מצד שני (ואין לי איך להסביר את זה), האהבה שלי אליה הולכת וטופחת ומלבד מתיקות (המון מתיקות) יש בה גם משהו דחוס, כבדות מעיקה. עכשיו גם נדמה לי יותר ויותר שבסביבה לא מספיק מתלהבים ממנה כמו פעם. תמונות שלה בווצאפ המשפחתי זוכות לתגובה צוננות, אם בכלל. זה מכעיס אותי. יכלו להתאמץ קצת להרים לילדה שלי.

היא אומרת הרבה – "קשה לי". אני שואלת מה קשה לה והיא אומרת "קשה לי כאן". ואז היא מסבירה שהיא מתגעגעת לאבא ורוצה להיות בבית שלו. כנראה שזה נכון. הגעגועים למישהו הופכים מקומות שהוא אינו נמצא בהם לבלתי נסבלים. אני שואלת בטיפשות "את אוהבת את הספה שלנו?" והיא אומרת – "היא לא אדומה". היא רוצה שהכל יהיה אדום. אני אוהבת אותה מאוד ברגעים האלה.

בעלי ואני נפרדנו לפני שנה. הוא רצה ללכת וזה בסדר גמור. "שכל איך יעשה מה שבזין שלו" אני אומרת, פוסעת מעדנות בדירתי ההולכת ומתרוקנת (אני בהתקף מארי קונדו). שכל אחד יעשה מה שבזין שלו – זה בגדול המוטו שלי.

נראה לי שיש לו עכשיו מישהי אחרת. הוא נצפה בג'פניקה רחובות (מכל המקומות). שיהיה לו בהצלחה וגם לה. שהיה לכולנו בהצלחה. אמיתי אני אומרת.

נורא נחמד איך שהסתדרנו לנו. אפילו מפטפטים לנו קצת כשהוא מחזיר את הילדה. אפילו צחוקים יש. המשפחה שלו העבירה לי שידת מגירות חומה ענקית כדי לעזור לי עם מקומות אחסון בדירה. הם לקחו במיוחד אוטו גדול מהקיבוץ והביאו אותה לירושלים. סחבו במדרגות, הזיעו. הוא פיקד על המבצע. השידה מאיקאה, אגב. עץ טבעי. גם התקשרו אחרי השבץ של אבא שלי והתעניינו במצבו. לא מובן מאליו.

נורא מרגש ומרחיב את הלב איך שהקשר שלי עם אמא שלו השתפר. שנים היה ביננו דם רע, בגלל שהיא הזמינה את האקסית הבת זונה שלו לכל אירוע. גם נתנה לה לבחור ראשונה כשהיא קנתה לשתינו שמלה. והנה, הכל נסלח ונרגע. שכל אחד יזמין את מי שבא לו. מאוד מאמינה בזה.

הייתי שורפת את כולם כמו ניירות בכיור. שורפת, שורפת, שורפת. הייתי הופכת אותו לחרא ומורידה אותו באסלה. מורידה אותו באסלה על כל הפעמים שהוא עזב אותי (בהריון, עם תינוקת, עם פעוטה ועוד פעם עם פעוטה), על התעתועים, על השיגועים, על ההתעלמות, ההתנכרות. מורידה שוב ושוב ושוב את המים האסלה.

הכי כואב לי במוצאי שבת כשהוא מחזיר את הילדה והולך. אני תמיד קצת מקווה שהפעם הוא לא יילך ויבקש שנחזור להיות ביחד. תמיד הוא עושה תנועה קטנה לכיוון התיק שלו, ממלא את בקבוק המים שלו. אומר – "טוב, אני אזוז": המשפט הכי פוצע בעולם.

בפגישה האחרונה לפני בחינת סיום ההתמחות, הפסיכולוג אמר לי שהוא הביו משהו. הוא הבין למה אני קלייניאנית. ״התופת שקליין מתארת״, הוא אמר, ״יכולה לקרות רק כשאין שם מישהו שמקבל על עצמו לא להשאיר את התינוק לבד״. בעצם מאחורי כל השפה המסובכת הזאת ״קליין דיברה על המפלצות שהילד רואה כשהוא לבד ואין מי שידליק את האור ויראה לו שהן אינן״. ככה הוא הסביר פחות או יותר.

״ואותך, איכשהו, השאירו לבד. לפעמים את ממררת בבכי וזה נראה כמו ילדה שמכסה את הראש ומתחננת שיפסיקו להרביץ לה. המפלצות. בשבילך הן עדיין אמיתיות ומרוב שהתרגלת להיות איתן לבד, משום מה את לא נותנת לאף אחד להדליק את האור. קוקו זה גם להציץ ולראות שהצללים האלו מאחורי הוילון זה אנשים אמיתיים ולא מפלצות.״

הבחינה נקבעה לראשון בשמונה בבוקר בחיפה, אז בשבת שמנו את התינוקת אצל סבתא שלה ונסענו.

המשפחה של העצוב התקשרו לאחל לי בהצלחה. אני מעריכה את המשפחתיות שלהם. אמנם להם ולי לא היה סטארט מופלא. כשהעצוב הכיר אותי כבר היה לו ילד בן שש מקשר קודם. סביב הלידה של בנו הבכור והתפרקות הקשר עם אם הילד, הוא חווה משבר נפשי, בשלו כיום הוא מוכר כנכה. כשהביא אותי למשפחתו הם היו עויינים למדי. הם לא רצו עוד רווקה בשלהי הפוריות שתסחוט מאשכי העצוב עוד ילד שבקושי יוכל לגדל. חוץ מזה העצוב והאקסית שלו, על אף שלא רצו לחזור זה לזו, לא הצליחו להתקדם הלאה וקיימו ביניהם מן קשר ביניים. הם המשיכו לסוע ביחד לקיבוץ של העצוב כאילו הם משפחה שמעולם לא נהרסה ולישון שם (לא באותה מיטה). העצוב היה תלוי בה רגשית והתייעץ איתה על כל מה שקורה איתי והיא כמובן ייעצה לו לא לעשות איתי ילד. ערב כניסתי לחייו של העצוב, אם כן, התקיים סטטוס קוו שלאף אחד לא היה דחוף להפר. רק שהעצוב מצא אהבה והם לא הצליחו לעשות לזה מקום. אחד הביטויים לכך היה שמעמדה של האישה הקודמת בעצם לא השתנה והיא הוזמנה לכל מפגש ואירוע משפחתי. מבחינה סמלית, זה היה בלתי נסבל בעיני, על אף שאני מחבבת את האקסית של העצוב ומעריכה את הקשר החברי ביניהם.

ברבות השנים, המתחים והבירורים שנערכו בהנחייתה של העובדת הסוציאלית של משפחת העצובים, הפכתי לרצויה ואהובה והאקסית הנעימה נאלצה לסגת למקום מכובד אך מרכזי הרבה פחות. אני מודה שבהקשר של משפחת העצובים אני מתבוננת על העבר בסלחנות ועל ההווה בסיפוק. ריגש אותי שזכרו את הבחינה שלי והתקשרו לברך אותי ולהביע חיבה ואמון. לא מפלצות אחרי ככלות הכל. אנשים הם קקות כשהם פוחדים.

בדרך שאלתי את העצוב, מה הוא בעצם יודע על אימו, מה היא עושה כל היום בעצם. לא היה לו מושג. התחלתי לבכות על הבדידות שמחכה לי כשהתינוקת תגדל. משום מה, אני לא מתרשמת שהעצוב מבין עד הסוף שמה שיש לנו, זה אחד את השנייה. הוא לא שם את זה כטוטפות בין עיניו ואני בוכה על זה לפעמים קצת.

אבל אחרי שהגענו לחדר במלון והיינו עור לעור, נעשה נפלא. בשמונה בערב יצאנו למסעדה מאושרים וחזרנו למלון מפטפטים מתחבקים וצוחקים.

העצוב נרדם. אני שכבתי במיטה והתייסרתי במחשבות על הבחינה. לא חושבת שישנתי אפילו שעה רצוף. אבל איכשהו קמתי בבוקר צלולה ושלווה.

בבחינה היו שני חלקים. החלק של הפסיכותרפיה היה טוב. השאלות נפלו לחיקי כמו אגסים ואפילו התענגתי עליהן. בדיאגנוסטיקה הלך קשה וחששתי שנכשלתי. כאשר הודיעו לי שעברתי, קצת בכיתי מאושר.

ההכשרה שלי בפסיכולוגיה קלינית ארכה יותר מעשר שנים והייתה מלאת תלאות, חלקן מופלאות וחלקן מצלקות. הבחינה הזאת איכשהו רפאה משהו מזה. סלחתי למפלצות שבראשי על הכל.

רצתי בוכה ורוקדת לעצוב ובישרתי לו שעברתי. הוא אפילו הזיל דמעה של התרגשות.

חזרנו לירושלים ולקחנו מהגן את התינוקת. ביום חגה של אמה היא צעדה ברחוב באושר עם סוכריה על מקל ובלון. זה היה יום מופלא.

"אימהות ישורון עסוקה באופן שאינו נותן לה מנוח בנושאים הקשורים לזהות, דימוי וערך עצמי. תפיסתה העצמית אינה מאוזנת ולעתים היא חווה את עצמה כבעלת ערך רב ובלתי מציאותי. כך למשל, היא מדמה בנפשה שהיא "אן אלווארז הישראלית". מנגד, לעתים קרובות היא רואה את עצמה כחסרת ערך ומגוחכת כמו "דמות מהסיפור "האדרת" של גוגול (אקאקי אקיקיביץ)"…"
(מתוך: דוח הערכה פסיכודיאגנוסטי).

ענת קרני (כל השמות בדויים), שלמדה אתי בתיכון פונה אלי במסנג'ר ושואלת האם אני זו אכן אני. היא מזכירה לי שבכיתה ח' הערצנו שתינו ביחד את רפי פרסקי. אני עונה לה שאמנם כן, זו אני, ושלאור התנאים ששררו בשנות התשעים, לדעתי היה מוצדק או לפחות נסלח להעריץ את רפי פרסקי. היא שואלת האם אני ערה לכך ש"מסתובבים" סרטונים ממסיבת סיום י"ב של המחזור שלנו ומפתה אותי באמירה "את מופיעה שם די הרבה". אני עונה שלא ידעתי על כך והיא אומרת שתתייג אותי בסרטונים. כאשר היא כותבת שוב ואומרת שלא הצליחה לתייג אותי, אני חשה הקלה. אני זוכרת ששרתי שם את Cannon Ball של ה-Breeders ולא התאים לי שאנשים שאני קשורה אליהם בהווה יצפו בי מזייפת ורוקדת, כאשר לא ניתן להבחין בבהירות ביני לבין המתופף (לשנינו היה שיער ארוך, משקפיים ואפיונים מגדריים עמומים). לצערי לא התברכתי בדימוי עצמי יציב מספיק ולכן איני מסוגלת לגחך על עצמי בפומבי הפייסבוק. יחד עם זאת, התברכתי בזהירות פרנואידית שגרמה לי מלכתחילה לחסום את האפשרות לתייג אותי ובכך אני מונעת מאנשים כמו ענת קרני לעשות לי בושות. הסרטון נשלח אלי כקישור מצורף.

צפיתי. ניכר היה שליוצר הסרט הייתה רק קלטת אחת והוא חשש לבזבז אותה. אני מניחה שהיה גם עניין של סוללות וגם זה הדאיג אותו. התנאים הללו יצרו 'ברירה טבעית' שבה החלקים הקוהרנטיים בסרט כללו רק את האנשים היפים, המצחיקים והמעניינים ביותר של השכבה. יוצר הסרט הפגין בכך ראייה ארוכת טווח, שכן ממילא אלו האנשים שכעבור 25 שנה כולם העדיפו לראות. הקטע בסרט שכלל אותי, היה כל כך חסכוני שהפסיקו לצלם עוד בטרם הגעתי לפזמון: want you coocoo canonball/want you coocoo canonball/ in the shade, in the shade

בעבר כנראה הייתי אומרת לעצמי שיוצרי הסרט לא השכילו להכיר בפרח האינדי שניצב מולם ושיום אחד, כן כן, הם עוד יתחרטו שלא המשיכו לצלם. כיום לשמחתי אני בכלל לא אומרת את זה לעצמי. לא הייתי מישהי שעוד תתגלה, הייתי נערה עם משקפיים שחברותיה המעטות אהבו והנער היחיד שהיא נשקה כבר לא. הייתי נערה מופנמת שהוציאה את עצמה החוצה בכוח והפכה למוחצנת, כי חשבה שאחרת אין סיכוי שמישהו יאהב אותה. קצת חבל לי על החלק של המוחצנות המאולצת. אילו הייתי מבטלת את המהלך הנפשי-התנהגותי הזה, הייתי חוסכת לעצמי הרבה סוללה.

עכשיו אני מבינה שהצורך בהתפעלות והכרה, היה יותר כדי להרגיש קיימת ופחות כדי להרגיש שווה. מן משחק "קוקו" שלא הצלחתי לסיים בזמן. הלו? מי שם? זו אני. קוקו. האם אתם שמחים שאני זו שהתגלתה בפניכם? האם אתם רואים את כולי? באילו תנאים אפשר להתגלות, האם הפעם אצליח להתגלות כולי ואוכל להישאר גלויה?

האיש העצוב הגיע אתמול בערב. לא רציתי להתחבק. הבנתי שאני כועסת על כך שהוא לא מתפעל מהתינוקת מספיק. כשהוא לא בבית כמה ימים, הוא לא שואל מה שלומה. פתאום המאמץ לגרום לו לאהוב או להמשיך ולאהוב אותי ואת התינוקת נראה לי עצוב. הדחף שעלה בי בערב לעזוב אותו, גרם לכך שאקום בבוקר עם חרדת נטישה.

"חסכיה של אימהות ישורון בהזנה, בטחון, אהבה והכרה מעוררים עצב ובדידות. התסכול והתוקפנות, כמו גם התלות המתעוררים מול דמויות קרובות, מעוררים חרדת אובדן וחרדת נטישה. היא מרגישה פעמים רבות כעס. לעתים קרובות היא אינה מבטאת את הכעס שהיא מרגישה, מאחר והיא חוששת מהתפרצות רגשית שתזיק ליחסיה עם הזולת ולתפיסתה העצמית. כיוון שהיא נוטה להימנע מעיבוד תוקפנות, היא מפנימה תוקפנות זאת ומפנה אותה נגד עצמה."

איכשהו הבינה שעליה לרוב להסתדר לבדה. איכשהו להסתדר. עד כמה שניתן לבד.
זה לא שדחו אותה או נטשו אותה בפועל. אהבו אותה. אבל איכשהו היא הבינה את זה. עליה להסתדר איכשהו לבד.

כשאימה השכיבה אותה ויצאה מהחדר היא בכתה בכי עצוב וקצר. אימה חזרה ואמרה שהיא כאן, אבל היא איכשהו כבר הסתדרה. אימה הלכה לכתוב שורות והיא לא ידעה אם היא כותבת אותן עליה או על עצמה.

לפעמים כשאני חושבת על האיש העצוב שהוא בעלי, מתכווץ לי הלב. הוא כמעט אך פעם לא שמח. כשהכרתי אותו חשבתי שהאהבה שלי תעשה אותו שמח, אבל עכשיו אני מבינה שזה לא עובד ככה.

לפני כמה שבועות או חודשים הרגשתי שהאהבה שלי לעצוב נעשתה יותר צלולה. הרגשתי שהוא, כמו כל בן אדם בעצם, שווה יותר מסך הדברים המקולקלים שבו.

אתמול בערב אמרתי לו: זה נכון שאתה מדוכא, אבל אתה עוד דברים. ואז נתקפתי השראה ואמרתי שלכל אדם מגיע להיות מחובר ל״עוד דברים״ שנמצאים מעבר למה שכביכול מגדיר אותו.

מה ה״עוד דברים״ שלי?

בבוקר התינוקת עמדה וחיכתה בפתח חדר השינה עם כדור ולא העזה להיכנס. אביה העצוב התקשה לקום לשחק איתה והיא שומרת רק לו את הכדור.

קשה לו שקשה לו לשמוח בה. הוא בעצם אף פעם לא רצה ילדים.

היא כזאת, האימא של התינוקת שלי. לפעמים היא יכולה ולפעמים לא.

היא מרגישה דברים סותרים שהייתה רוצה להסתיר מהתינוקת שלי וקשה להבין אותה. מי שצריך להבין את העולם דרכה, כמו התינוקת שלי, עלול למצוא את עצמו דרוך ומבולבל.