כיצד נעשית אישה

אבות ישורון (כתפי ענקים שבורים)

כיצד נעשית אישה אמהות ישורון.

רש"י:
אשור – אארוב ואשקוד, לכן אינו דגוש. (הושע יג ז)
מלבי"ם:
ויש הבדל בין ראה ובין שור, ששור הוא הראיה מרחוק, ועל זה אמר כי מראש צורים אראנו וגם מגבעות אשורנו, מרחוק. וכן זכות האמהות אינו גלוי כל כך כמו זכות האבות. (במדבר כג ט)
מצודת דוד:
ישור – יצעד אל הרבה אנשים ויתוודה שלא בא עליו המכאוב חנם. (איוב לג כז)

אני יותר נמוכה מגמדה, שעומדת על כתפי ענקים שבורים. אבל אם בכל זאת יורשה לי, אישה ברואה ובוראת את האור והחושך מעורבבים ועל כן באהבת האם המלאכית באמת שוכנת גם אפלה אנושית מפחידה ורצינית לאללה. על האהבה קל לדבר.

כל הזמן הייתי אורבת לאמהות בגינה והן ספרו בדיחות שהתרבות אישרה להן לספר – "לפעמים מתחשק לי לזרוק אותו מהחלון.." אף אחת לא אמרה לזרוק לים או גרוע מזה, כדי לא להרגיש ולהראות בלתי שפויה. לפעמים כשניסיתי לומר משהו, הן אמרו לי "צריך להיות חזקה". הכל נאמר בניגון הקול הרך והמעצבן קצת שחלק מהאמהות מסגלות לעצמן. אבל מה שבאמת השתיק אותי, היו השאלות שבעצם נועדו לברר אם צריך לדווח עלי למישהו. זה לא שהרגשתי שאיבדתי צלם אנוש, הרגשתי שאני לא חלק מהאנושות יותר.

'מעגלי אמהות' במתנ"ס, מכבדת, מעריכה, רואה את היופי. לי זה עזר פחות. יותר מדי קול רך, יותר מדי הזמנה להגיד כל מה שעולה לך ואז התגובה הפחדנית וכיסוי התחת. חושבים שאת אבודה מכדי לראות, אבל את רואה. לעזאזל שמישהו ידבר איתי כבר.

אבל אולי זה לא היה בגלל שהן לא רצו לדבר איתי, אלא מפני שלאף אחת מאיתנו לא הייתה שפה. כך למשל, המילים 'עייפה, 'חיה', 'חייתית', 'מתה', לא מתחילות לתאר. המילה 'אהבה' לא מספיקה, 'טירוף' לא צלולה ולמה בעצם אין 'טינה' בלי 'נוטרת', שהרי כעבור רגע אין זכר לנחשול הפראי שפוקד אותך מדי פעם.

"זכות האמהות אינו גלוי כל כך כמו זכות האבות", כלומר לדעתי כדי לראותן באמת לא מספיק לעלות על צורים, אלא יש להביט ולשור מעל גבעות. ועל כן (ב)אמהות ישורון, שורו נא כולכם באמהות מלשון ציווי מבחינתי.

בחלוף הזמן הסתדרתי. לפעמים אני עצובה, לפעמים דואגת, פחות מבולבלת. לא קוראת בקבוצות פייסבוק שמציבות רף לא אנושי לאמהות ולא נסחפת אחרי מגמות פסבדו-ליברליות שבפועל משעבדות אותי. אני יודעת שעד כמה שהעצובים וההורים יעזרו לי, אין מישהו בעולם שאוהב את התינוקת וכואב לו כשכואב לה וכבול אליה וכובל אותה כמוני.

אחרי ככלות הכל זה היה יום נפלא

בפגישה האחרונה לפני בחינת סיום ההתמחות, הפסיכולוג אמר לי שהוא הביו משהו. הוא הבין למה אני קלייניאנית. ״התופת שקליין מתארת״, הוא אמר, ״יכולה לקרות רק כשאין שם מישהו שמקבל על עצמו לא להשאיר את התינוק לבד״. בעצם מאחורי כל השפה המסובכת הזאת ״קליין דיברה על המפלצות שהילד רואה כשהוא לבד ואין מי שידליק את האור ויראה לו שהן אינן״. ככה הוא הסביר פחות או יותר.

״ואותך, איכשהו, השאירו לבד. לפעמים את ממררת בבכי וזה נראה כמו ילדה שמכסה את הראש ומתחננת שיפסיקו להרביץ לה. המפלצות. בשבילך הן עדיין אמיתיות ומרוב שהתרגלת להיות איתן לבד, משום מה את לא נותנת לאף אחד להדליק את האור. קוקו זה גם להציץ ולראות שהצללים האלו מאחורי הוילון זה אנשים אמיתיים ולא מפלצות.״

הבחינה נקבעה לראשון בשמונה בבוקר בחיפה, אז בשבת שמנו את התינוקת אצל סבתא שלה ונסענו.

המשפחה של העצוב התקשרו לאחל לי בהצלחה. אני מעריכה את המשפחתיות שלהם. אמנם להם ולי לא היה סטארט מופלא. כשהעצוב הכיר אותי כבר היה לו ילד בן שש מקשר קודם. סביב הלידה של בנו הבכור והתפרקות הקשר עם אם הילד, הוא חווה משבר נפשי, בשלו כיום הוא מוכר כנכה. כשהביא אותי למשפחתו הם היו עויינים למדי. הם לא רצו עוד רווקה בשלהי הפוריות שתסחוט מאשכי העצוב עוד ילד שבקושי יוכל לגדל. חוץ מזה העצוב והאקסית שלו, על אף שלא רצו לחזור זה לזו, לא הצליחו להתקדם הלאה וקיימו ביניהם מן קשר ביניים. הם המשיכו לסוע ביחד לקיבוץ של העצוב כאילו הם משפחה שמעולם לא נהרסה ולישון שם (לא באותה מיטה). העצוב היה תלוי בה רגשית והתייעץ איתה על כל מה שקורה איתי והיא כמובן ייעצה לו לא לעשות איתי ילד. ערב כניסתי לחייו של העצוב, אם כן, התקיים סטטוס קוו שלאף אחד לא היה דחוף להפר. רק שהעצוב מצא אהבה והם לא הצליחו לעשות לזה מקום. אחד הביטויים לכך היה שמעמדה של האישה הקודמת בעצם לא השתנה והיא הוזמנה לכל מפגש ואירוע משפחתי. מבחינה סמלית, זה היה בלתי נסבל בעיני, על אף שאני מחבבת את האקסית של העצוב ומעריכה את הקשר החברי ביניהם.

ברבות השנים, המתחים והבירורים שנערכו בהנחייתה של העובדת הסוציאלית של משפחת העצובים, הפכתי לרצויה ואהובה והאקסית הנעימה נאלצה לסגת למקום מכובד אך מרכזי הרבה פחות. אני מודה שבהקשר של משפחת העצובים אני מתבוננת על העבר בסלחנות ועל ההווה בסיפוק. ריגש אותי שזכרו את הבחינה שלי והתקשרו לברך אותי ולהביע חיבה ואמון. לא מפלצות אחרי ככלות הכל. אנשים הם קקות כשהם פוחדים.

בדרך שאלתי את העצוב, מה הוא בעצם יודע על אימו, מה היא עושה כל היום בעצם. לא היה לו מושג. התחלתי לבכות על הבדידות שמחכה לי כשהתינוקת תגדל. משום מה, אני לא מתרשמת שהעצוב מבין עד הסוף שמה שיש לנו, זה אחד את השנייה. הוא לא שם את זה כטוטפות בין עיניו ואני בוכה על זה לפעמים קצת.

אבל אחרי שהגענו לחדר במלון והיינו עור לעור, נעשה נפלא. בשמונה בערב יצאנו למסעדה מאושרים וחזרנו למלון מפטפטים מתחבקים וצוחקים.

העצוב נרדם. אני שכבתי במיטה והתייסרתי במחשבות על הבחינה. לא חושבת שישנתי אפילו שעה רצוף. אבל איכשהו קמתי בבוקר צלולה ושלווה.

בבחינה היו שני חלקים. החלק של הפסיכותרפיה היה טוב. השאלות נפלו לחיקי כמו אגסים ואפילו התענגתי עליהן. בדיאגנוסטיקה הלך קשה וחששתי שנכשלתי. כאשר הודיעו לי שעברתי, קצת בכיתי מאושר.

ההכשרה שלי בפסיכולוגיה קלינית ארכה יותר מעשר שנים והייתה מלאת תלאות, חלקן מופלאות וחלקן מצלקות. הבחינה הזאת איכשהו רפאה משהו מזה. סלחתי למפלצות שבראשי על הכל.

רצתי בוכה ורוקדת לעצוב ובישרתי לו שעברתי. הוא אפילו הזיל דמעה של התרגשות.

חזרנו לירושלים ולקחנו מהגן את התינוקת. ביום חגה של אמה היא צעדה ברחוב באושר עם סוכריה על מקל ובלון. זה היה יום מופלא.

Creep

"אימהות ישורון עסוקה באופן שאינו נותן לה מנוח בנושאים הקשורים לזהות, דימוי וערך עצמי. תפיסתה העצמית אינה מאוזנת ולעתים היא חווה את עצמה כבעלת ערך רב ובלתי מציאותי. כך למשל, היא מדמה בנפשה שהיא "אן אלווארז הישראלית". מנגד, לעתים קרובות היא רואה את עצמה כחסרת ערך ומגוחכת כמו "דמות מהסיפור "האדרת" של גוגול (אקאקי אקיקיביץ)"…"
(מתוך: דוח הערכה פסיכודיאגנוסטי).

ענת קרני (כל השמות בדויים), שלמדה אתי בתיכון פונה אלי במסנג'ר ושואלת האם אני זו אכן אני. היא מזכירה לי שבכיתה ח' הערצנו שתינו ביחד את רפי פרסקי. אני עונה לה שאמנם כן, זו אני, ושלאור התנאים ששררו בשנות התשעים, לדעתי היה מוצדק או לפחות נסלח להעריץ את רפי פרסקי. היא שואלת האם אני ערה לכך ש"מסתובבים" סרטונים ממסיבת סיום י"ב של המחזור שלנו ומפתה אותי באמירה "את מופיעה שם די הרבה". אני עונה שלא ידעתי על כך והיא אומרת שתתייג אותי בסרטונים. כאשר היא כותבת שוב ואומרת שלא הצליחה לתייג אותי, אני חשה הקלה. אני זוכרת ששרתי שם את Cannon Ball של ה-Breeders ולא התאים לי שאנשים שאני קשורה אליהם בהווה יצפו בי מזייפת ורוקדת, כאשר לא ניתן להבחין בבהירות ביני לבין המתופף (לשנינו היה שיער ארוך, משקפיים ואפיונים מגדריים עמומים). לצערי לא התברכתי בדימוי עצמי יציב מספיק ולכן איני מסוגלת לגחך על עצמי בפומבי הפייסבוק. יחד עם זאת, התברכתי בזהירות פרנואידית שגרמה לי מלכתחילה לחסום את האפשרות לתייג אותי ובכך אני מונעת מאנשים כמו ענת קרני לעשות לי בושות. הסרטון נשלח אלי כקישור מצורף.

צפיתי. ניכר היה שליוצר הסרט הייתה רק קלטת אחת והוא חשש לבזבז אותה. אני מניחה שהיה גם עניין של סוללות וגם זה הדאיג אותו. התנאים הללו יצרו 'ברירה טבעית' שבה החלקים הקוהרנטיים בסרט כללו רק את האנשים היפים, המצחיקים והמעניינים ביותר של השכבה. יוצר הסרט הפגין בכך ראייה ארוכת טווח, שכן ממילא אלו האנשים שכעבור 25 שנה כולם העדיפו לראות. הקטע בסרט שכלל אותי, היה כל כך חסכוני שהפסיקו לצלם עוד בטרם הגעתי לפזמון: want you coocoo canonball/want you coocoo canonball/ in the shade, in the shade

בעבר כנראה הייתי אומרת לעצמי שיוצרי הסרט לא השכילו להכיר בפרח האינדי שניצב מולם ושיום אחד, כן כן, הם עוד יתחרטו שלא המשיכו לצלם. כיום לשמחתי אני בכלל לא אומרת את זה לעצמי. לא הייתי מישהי שעוד תתגלה, הייתי נערה עם משקפיים שחברותיה המעטות אהבו והנער היחיד שהיא נשקה כבר לא. הייתי נערה מופנמת שהוציאה את עצמה החוצה בכוח והפכה למוחצנת, כי חשבה שאחרת אין סיכוי שמישהו יאהב אותה. קצת חבל לי על החלק של המוחצנות המאולצת. אילו הייתי מבטלת את המהלך הנפשי-התנהגותי הזה, הייתי חוסכת לעצמי הרבה סוללה.

עכשיו אני מבינה שהצורך בהתפעלות והכרה, היה יותר כדי להרגיש קיימת ופחות כדי להרגיש שווה. מן משחק "קוקו" שלא הצלחתי לסיים בזמן. הלו? מי שם? זו אני. קוקו. האם אתם שמחים שאני זו שהתגלתה בפניכם? האם אתם רואים את כולי? באילו תנאים אפשר להתגלות, האם הפעם אצליח להתגלות כולי ואוכל להישאר גלויה?

האיש העצוב הגיע אתמול בערב. לא רציתי להתחבק. הבנתי שאני כועסת על כך שהוא לא מתפעל מהתינוקת מספיק. כשהוא לא בבית כמה ימים, הוא לא שואל מה שלומה. פתאום המאמץ לגרום לו לאהוב או להמשיך ולאהוב אותי ואת התינוקת נראה לי עצוב. הדחף שעלה בי בערב לעזוב אותו, גרם לכך שאקום בבוקר עם חרדת נטישה.

"חסכיה של אימהות ישורון בהזנה, בטחון, אהבה והכרה מעוררים עצב ובדידות. התסכול והתוקפנות, כמו גם התלות המתעוררים מול דמויות קרובות, מעוררים חרדת אובדן וחרדת נטישה. היא מרגישה פעמים רבות כעס. לעתים קרובות היא אינה מבטאת את הכעס שהיא מרגישה, מאחר והיא חוששת מהתפרצות רגשית שתזיק ליחסיה עם הזולת ולתפיסתה העצמית. כיוון שהיא נוטה להימנע מעיבוד תוקפנות, היא מפנימה תוקפנות זאת ומפנה אותה נגד עצמה."

איכשהו

איכשהו הבינה שעליה לרוב להסתדר לבדה. איכשהו להסתדר. עד כמה שניתן לבד.
זה לא שדחו אותה או נטשו אותה בפועל. אהבו אותה. אבל איכשהו היא הבינה את זה. עליה להסתדר איכשהו לבד.

כשאימה השכיבה אותה ויצאה מהחדר היא בכתה בכי עצוב וקצר. אימה חזרה ואמרה שהיא כאן, אבל היא איכשהו כבר הסתדרה. אימה הלכה לכתוב שורות והיא לא ידעה אם היא כותבת אותן עליה או על עצמה.

עצובים ישורון

לפעמים כשאני חושבת על האיש העצוב שהוא בעלי, מתכווץ לי הלב. הוא כמעט אך פעם לא שמח. כשהכרתי אותו חשבתי שהאהבה שלי תעשה אותו שמח, אבל עכשיו אני מבינה שזה לא עובד ככה.

לפני כמה שבועות או חודשים הרגשתי שהאהבה שלי לעצוב נעשתה יותר צלולה. הרגשתי שהוא, כמו כל בן אדם בעצם, שווה יותר מסך הדברים המקולקלים שבו.

אתמול בערב אמרתי לו: זה נכון שאתה מדוכא, אבל אתה עוד דברים. ואז נתקפתי השראה ואמרתי שלכל אדם מגיע להיות מחובר ל״עוד דברים״ שנמצאים מעבר למה שכביכול מגדיר אותו.

מה ה״עוד דברים״ שלי?

בבוקר התינוקת עמדה וחיכתה בפתח חדר השינה עם כדור ולא העזה להיכנס. אביה העצוב התקשה לקום לשחק איתה והיא שומרת רק לו את הכדור.

קשה לו שקשה לו לשמוח בה. הוא בעצם אף פעם לא רצה ילדים.

היא כזאת

מלאני קליין

היא כזאת, האימא של התינוקת שלי. לפעמים היא יכולה ולפעמים לא.

היא מרגישה דברים סותרים שהייתה רוצה להסתיר מהתינוקת שלי וקשה להבין אותה. מי שצריך להבין את העולם דרכה, כמו התינוקת שלי, עלול למצוא את עצמו דרוך ומבולבל.

אבא-כה

מלאני קליין

התינוקת שלי אומרת כמה פעמים ביום אבא-כה. בהתחלה חשבתי שהמשמעות היא "אבא הלכה" ואמרתי לה שאבא יבוא מחר. בעצם הייתי צריכה להגיד שאבא יבוא עוד כמה ימים, אבל נראה לי שהיא לא כל כך מבינה עדיין זמן. אז אני אומרת לה שאבא יבוא מחר, כאילו מנסה להניח את דעתה. אבל אני רואה שדעתה לא נחה, או שהיא לא מבינה מה אני רוצה. לפעמים היא אומרת אבא-כה בטרוניה, בעיקר כשהיא לא מרוצה ממני. לפעמים היא אומרת את זה בעצב ולפעמים סתם מסמנת לעצמה עובדה. 

אתמול בערב הבנתי שאבא-כה זה לא משפט קצר, אלא תיאור של החוויה שלה כשמישהו או משהו לא נמצא. אבא-כה זו מילה שמתארת פרידות, אובדנים ובדידות. אני חושבת שלפעמים כשהיא רק איתי היא קצת נחנקת והייתה רוצה שעוד מישהו יהיה כאן, מישהו שהוא לא אני, אבא למשל. 

כמעט בכל ערב, אחרי שאני משכיבה אותה עולים בי הרהורים. חלקם עצובים. כך למשל, אני נדהמת משנות הדור שמפרידות בנינו. הילדות רחוקה ממני. תמיד חשבתי שאוכל לחצות את הקו שמפריד ביני לבין ילדותי מתי שארצה. כל ערב אחרי שהיא נרדמת אני מבינה שזה לא ככה. יש רגעים שאני מצליחה לדלג מעל הפס שמפריד בין בגרות לילדות ולהגיע אליה, אבל הרבה פעמים אני לא מצליחה.

היא לא מבינה מה אני רוצה ממנה. היא יודעת שכשאני מרוצה העולם הוא מקום בטוח יותר, אבל היא לא תמיד יודעת איך לשמח אותי. אני רוצה שהיא תהיה שמחה כהוכחה לזה שאני לא מזיקה לה. את זה היא כנראה קולטת ולפעמים צוחקת צחוק נוגע ללב, מזויף. אבל אז אני שוב מצטערת כי אני רוצה שהיא תהיה חופשיה. "אבא-כה?" כלומר: מה אני צריכה לעשות כדי כדי שאימא תירגע וגם אני אוכל להירגע?

אני לא מספרת עכשיו על ההרהורים השמחים שלי. יש לי כאלה, אבל לא היום. אני לא רוצה לאזן את הקושי כדי להוכיח שאני שפויה וטובה. לא בשביל זה אני כותבת.