
כיצד נעשית אישה אמהות ישורון.
אני יותר נמוכה מגמדה, שעומדת על כתפי ענקים שבורים. אבל אם בכל זאת יורשה לי, אישה ברואה ובוראת את האור והחושך מעורבבים ועל כן באהבת האם המלאכית באמת שוכנת גם אפלה אנושית מפחידה ורצינית לאללה. על האהבה קל לדבר.
כל הזמן הייתי אורבת לאמהות בגינה והן ספרו בדיחות שהתרבות אישרה להן לספר – "לפעמים מתחשק לי לזרוק אותו מהחלון.." אף אחת לא אמרה לזרוק לים או גרוע מזה, כדי לא להרגיש ולהראות בלתי שפויה. לפעמים כשניסיתי לומר משהו, הן אמרו לי "צריך להיות חזקה". הכל נאמר בניגון הקול הרך והמעצבן קצת שחלק מהאמהות מסגלות לעצמן. אבל מה שבאמת השתיק אותי, היו השאלות שבעצם נועדו לברר אם צריך לדווח עלי למישהו. זה לא שהרגשתי שאיבדתי צלם אנוש, הרגשתי שאני לא חלק מהאנושות יותר.
'מעגלי אמהות' במתנ"ס, מכבדת, מעריכה, רואה את היופי. לי זה עזר פחות. יותר מדי קול רך, יותר מדי הזמנה להגיד כל מה שעולה לך ואז התגובה הפחדנית וכיסוי התחת. חושבים שאת אבודה מכדי לראות, אבל את רואה. לעזאזל שמישהו ידבר איתי כבר.
אבל אולי זה לא היה בגלל שהן לא רצו לדבר איתי, אלא מפני שלאף אחת מאיתנו לא הייתה שפה. כך למשל, המילים 'עייפה, 'חיה', 'חייתית', 'מתה', לא מתחילות לתאר. המילה 'אהבה' לא מספיקה, 'טירוף' לא צלולה ולמה בעצם אין 'טינה' בלי 'נוטרת', שהרי כעבור רגע אין זכר לנחשול הפראי שפוקד אותך מדי פעם.
"זכות האמהות אינו גלוי כל כך כמו זכות האבות", כלומר לדעתי כדי לראותן באמת לא מספיק לעלות על צורים, אלא יש להביט ולשור מעל גבעות. ועל כן (ב)אמהות ישורון, שורו נא כולכם באמהות מלשון ציווי מבחינתי.
בחלוף הזמן הסתדרתי. לפעמים אני עצובה, לפעמים דואגת, פחות מבולבלת. לא קוראת בקבוצות פייסבוק שמציבות רף לא אנושי לאמהות ולא נסחפת אחרי מגמות פסבדו-ליברליות שבפועל משעבדות אותי. אני יודעת שעד כמה שהעצובים וההורים יעזרו לי, אין מישהו בעולם שאוהב את התינוקת וכואב לו כשכואב לה וכבול אליה וכובל אותה כמוני.