"אימהות ישורון עסוקה באופן שאינו נותן לה מנוח בנושאים הקשורים לזהות, דימוי וערך עצמי. תפיסתה העצמית אינה מאוזנת ולעתים היא חווה את עצמה כבעלת ערך רב ובלתי מציאותי. כך למשל, היא מדמה בנפשה שהיא "אן אלווארז הישראלית". מנגד, לעתים קרובות היא רואה את עצמה כחסרת ערך ומגוחכת כמו "דמות מהסיפור "האדרת" של גוגול (אקאקי אקיקיביץ)"…"
(מתוך: דוח הערכה פסיכודיאגנוסטי).
ענת קרני (כל השמות בדויים), שלמדה אתי בתיכון פונה אלי במסנג'ר ושואלת האם אני זו אכן אני. היא מזכירה לי שבכיתה ח' הערצנו שתינו ביחד את רפי פרסקי. אני עונה לה שאמנם כן, זו אני, ושלאור התנאים ששררו בשנות התשעים, לדעתי היה מוצדק או לפחות נסלח להעריץ את רפי פרסקי. היא שואלת האם אני ערה לכך ש"מסתובבים" סרטונים ממסיבת סיום י"ב של המחזור שלנו ומפתה אותי באמירה "את מופיעה שם די הרבה". אני עונה שלא ידעתי על כך והיא אומרת שתתייג אותי בסרטונים. כאשר היא כותבת שוב ואומרת שלא הצליחה לתייג אותי, אני חשה הקלה. אני זוכרת ששרתי שם את Cannon Ball של ה-Breeders ולא התאים לי שאנשים שאני קשורה אליהם בהווה יצפו בי מזייפת ורוקדת, כאשר לא ניתן להבחין בבהירות ביני לבין המתופף (לשנינו היה שיער ארוך, משקפיים ואפיונים מגדריים עמומים). לצערי לא התברכתי בדימוי עצמי יציב מספיק ולכן איני מסוגלת לגחך על עצמי בפומבי הפייסבוק. יחד עם זאת, התברכתי בזהירות פרנואידית שגרמה לי מלכתחילה לחסום את האפשרות לתייג אותי ובכך אני מונעת מאנשים כמו ענת קרני לעשות לי בושות. הסרטון נשלח אלי כקישור מצורף.
צפיתי. ניכר היה שליוצר הסרט הייתה רק קלטת אחת והוא חשש לבזבז אותה. אני מניחה שהיה גם עניין של סוללות וגם זה הדאיג אותו. התנאים הללו יצרו 'ברירה טבעית' שבה החלקים הקוהרנטיים בסרט כללו רק את האנשים היפים, המצחיקים והמעניינים ביותר של השכבה. יוצר הסרט הפגין בכך ראייה ארוכת טווח, שכן ממילא אלו האנשים שכעבור 25 שנה כולם העדיפו לראות. הקטע בסרט שכלל אותי, היה כל כך חסכוני שהפסיקו לצלם עוד בטרם הגעתי לפזמון: want you coocoo canonball/want you coocoo canonball/ in the shade, in the shade
בעבר כנראה הייתי אומרת לעצמי שיוצרי הסרט לא השכילו להכיר בפרח האינדי שניצב מולם ושיום אחד, כן כן, הם עוד יתחרטו שלא המשיכו לצלם. כיום לשמחתי אני בכלל לא אומרת את זה לעצמי. לא הייתי מישהי שעוד תתגלה, הייתי נערה עם משקפיים שחברותיה המעטות אהבו והנער היחיד שהיא נשקה כבר לא. הייתי נערה מופנמת שהוציאה את עצמה החוצה בכוח והפכה למוחצנת, כי חשבה שאחרת אין סיכוי שמישהו יאהב אותה. קצת חבל לי על החלק של המוחצנות המאולצת. אילו הייתי מבטלת את המהלך הנפשי-התנהגותי הזה, הייתי חוסכת לעצמי הרבה סוללה.
עכשיו אני מבינה שהצורך בהתפעלות והכרה, היה יותר כדי להרגיש קיימת ופחות כדי להרגיש שווה. מן משחק "קוקו" שלא הצלחתי לסיים בזמן. הלו? מי שם? זו אני. קוקו. האם אתם שמחים שאני זו שהתגלתה בפניכם? האם אתם רואים את כולי? באילו תנאים אפשר להתגלות, האם הפעם אצליח להתגלות כולי ואוכל להישאר גלויה?
האיש העצוב הגיע אתמול בערב. לא רציתי להתחבק. הבנתי שאני כועסת על כך שהוא לא מתפעל מהתינוקת מספיק. כשהוא לא בבית כמה ימים, הוא לא שואל מה שלומה. פתאום המאמץ לגרום לו לאהוב או להמשיך ולאהוב אותי ואת התינוקת נראה לי עצוב. הדחף שעלה בי בערב לעזוב אותו, גרם לכך שאקום בבוקר עם חרדת נטישה.
"חסכיה של אימהות ישורון בהזנה, בטחון, אהבה והכרה מעוררים עצב ובדידות. התסכול והתוקפנות, כמו גם התלות המתעוררים מול דמויות קרובות, מעוררים חרדת אובדן וחרדת נטישה. היא מרגישה פעמים רבות כעס. לעתים קרובות היא אינה מבטאת את הכעס שהיא מרגישה, מאחר והיא חוששת מהתפרצות רגשית שתזיק ליחסיה עם הזולת ולתפיסתה העצמית. כיוון שהיא נוטה להימנע מעיבוד תוקפנות, היא מפנימה תוקפנות זאת ומפנה אותה נגד עצמה."
אימהות ישורון 
לפני כמה ימים כבר ראיתי את הפוסט הזה, ואחר כך נעלם. שמחה שחזר אלינו. לחיות עם איש עצוב מאוד מאוד קשה. את נעלבת בשם התינוקת, אבל אולי זה גם את. מה איתך. הרשימה אותי גם היכולת שלך לאוטו-אנליזה. מפנימה תוקפנות ומפנה אותה כלפי עצמה. אוף. מקווה שהכתיבה קצת מנטרלת את התוקפנות. אל תהיי כל כך קשה עם עצמך.
אהבתיאהבתי
את כזאת מתוקה. תודה
אהבתיאהבתי
חייכתי קצת בעניין הסוללה, והתעצבתי בעניין האיש העצוב והשפעתו על מצב רוחך. מאחלת ימים שיש בהם גם שמָחות.
אהבתיאהבתי
עדה, מחממת לי את הלב.
אהבתיאהבתי