דפי כאב, דפי גדילה

הוא כבר לא עצוב והיא כבר לא תינוקת. הוא חתיך, נראה קצת זחוח אפילו. כאב הזוגיות והפרידה נספגו בי וביגרו אותי. הוא עבר את זה בקלילות. נראה שטוב לו. אני מנסה לטפח רגש שהוא קרוב משפחה רחוק של הפרגון. אני עובדת על זה. זה בבנייה. אתמול בערב גיליתי שירי אהבה חדשים בבלוג שלו. ברור שהם אינם מיועדים אליי. שירים קצרים, בנאליים ונוגעים ללב. ככה הוא כותב שירי אהבה. דמיינתי אותו יושב, קצת עלוב במיטה שלה ונזכרתי איך הוא היה העלוב שלי ואיך אהבתי את זה. כל הלילה התפלשתי בתוך כאב. הרגשתי מתוך שינה איך זה עולה ועולה פראי. אבל יכולתי לישון. יכולתי לנוח מולו. הכוח הכי גדול שיש לי בזמן האחרון זה לעמוד מול כאב ולהגיד לו "בוא. אתה שלי. אני אוהבת אותך". כשמשהו מת בנפש, נובטת יכולת חדשה, מפתיעה, מסעירה.

אני מבחינה שמשהו השתנה עם התינוקת. עד לא מזמן הרחם עוד הייתה מתכווצת לי כשהרחתי את קודקודה. עכשיו זה כבר לא קורה לי. משהו בקשר הביולוגי הפראי נחלש. הבכי שלה כבר לא גורם לי מצוקה ובשל כך אני מתמודדת אתו ביעילות רבה יותר. מצד שני (ואין לי איך להסביר את זה), האהבה שלי אליה הולכת וטופחת ומלבד מתיקות (המון מתיקות) יש בה גם משהו דחוס, כבדות מעיקה. עכשיו גם נדמה לי יותר ויותר שבסביבה לא מספיק מתלהבים ממנה כמו פעם. תמונות שלה בווצאפ המשפחתי זוכות לתגובה צוננות, אם בכלל. זה מכעיס אותי. יכלו להתאמץ קצת להרים לילדה שלי.

היא אומרת הרבה – "קשה לי". אני שואלת מה קשה לה והיא אומרת "קשה לי כאן". ואז היא מסבירה שהיא מתגעגעת לאבא ורוצה להיות בבית שלו. כנראה שזה נכון. הגעגועים למישהו הופכים מקומות שהוא אינו נמצא בהם לבלתי נסבלים. אני שואלת בטיפשות "את אוהבת את הספה שלנו?" והיא אומרת – "היא לא אדומה". היא רוצה שהכל יהיה אדום. אני אוהבת אותה מאוד ברגעים האלה.